פתיחת השיעור הראשון של מרצי ומתרגלי הסגל התומך, בזמן שביתת הסגל במינוי:
כפי שאתם יודעים בשבוע שעבר לא התקיים השיעור – והיום אנחנו מתחילים את הסמסטר, בשמחה והתרגשות מעורבות בחשש ודאגה. גם היום אנחנו לא יודעים אם השנה הזו תוכל להסתיים כסדרה, וגם היום חברינו ממשיכים בשביתה. אני רוצה להסביר לכם על מה השביתה, למה חלק מהקורסים מתקיימים ואחרים לא.
במכללת ספיר, כמו ביתר המכללות, מתקיימים שני סוגי העסקה למרצים: מרצים במינוי (מה שנקרא "סגל בכיר") ומרצים מן החוץ ומתרגלים (מה שנקרא "סגל תומך"). אני, כמו כל המרצים והמתרגלים שהחלו השבוע ללמד – ושבתו בשבוע שעבר- שייכים לסוג השני. כל המרצים שעדיין ממשיכים לשבות הם מרצים במינוי, המקבלים שכר קבוע מהמכללה, לאורך כל השנה, וככאלה נושאים על עצמם תפקידים נוספים בהתנהלותה הקבועה של המכללה והלימודים המתקיימים בה.
אז על מה כל המהומה?
אני גרושה ואמא לשלושה ילדים. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי ומחכה לפגוש בכם בכל תחילתו של סמסטר. אני מלמדת קורסים רבים במכללה וגם באוניברסיטת בן גוריון. אולם בעוד שבאוניברסיטה אני מוגדרת כ"עמיתת הוראה" – מה שאומר שאני מקבלת שכר בעבור 12 חודשים בשנה, ולצדו התנאים הנלווים של פנסיה וכו, הרי שבמכללה אני מקבלת שכר רק בעבור הסמסטר והשעות אותן אני מלמדת. זה אומר שבקיץ- ובמשך 4 חודשים – אינני מקבלת שכר. בזמן שאני מכינה את הקורסים, קוראת מאמרים רלוונטים, משנה מצגות ובונה תוכניות חדשות- אף אחד לא משלם לי על כך. אז נכון שאפשר לטעון שאני יכולה לעבוד במקום אחר בקיץ, ויש שנים שאני אכן עושה זאת… אולם האם באמת אתם רוצים מרצים שלא נחו יום אחד בשנה? אני מלמדת 5 ימים בשבוע… כמה אנרגיות, הדרושות למחשבה רעננה, לחשיבה על דרכי הוראה ועל קשר ישיר אתכם, יכולות להיות אם לא יהיה לנו חופש ב"חופשת הסמסטר"? – ממש כמו למורים בבתי הספר או לכל מחנך בתחום אחר, ישנה תקופה של הפוגה והכנת הסמסטר. והיא, כמו תנאים נוספים שאינני מקבלת בשל תנאי העסקה הקיימים, הכרחית והכרחיים לקיומה של הוראה תקינה, טובה וראויה.
תנאי ההעסקה שלי פוגעים בי ובילדיי- אבל הם פוגעים, לצערי המאוד גדול, גם בכם. ועל כן יצאנו לשביתה- להשוות ולארגן את תנאי ההעסקה, שיהיו מקבילים לאלה הקיימים האוניברסיטאות. שלא נהיה כמו "עובדי קבלן". שנוכל להתפנות לעבודת החשובה שאנחנו עושים: לפגוש בכם ולהעביר לכם ידע בדרך הטובה ביותר.
אז יצאנו לשביתה וכרגע מתקיים משא ומתן עם הוועדים המייצגים אותנו מהמכללות השונות- ובשל קיומו של המו"מ ואפשרות הגעה להסכם, החלטנו לחזור ללמד… בתקווה. ובאמונה.
אז למה חברינו מהסגל במינוי ממשיכים לשבות?- כי איתם אף אחד לא מדבר. גם לא ברגעים אלה ממש.
המרצים שלכם, כולנו, בחרנו ללמד בספיר. אנחנו אוהבים את המקום ומאמינים בהשכלה גבוהה ואיכותית בכל רחבי המדינה ולא רק במרכזה… אולם התנאים של מרצה, שמלמד את אותו הקורס ממש במכללה או באוניברסיטה, שונים מהותית: השכר, אפשרויות הקידום, התנאים הנלוווים ועוד ועוד — רק בגלל שהם בחרו, מרצון ולא מהכרח, ללמד במכללה.
החומר הוא אותו חומר. הדרישות מכם הן אותן דרישות. הדרישה לעשייה וכתיבה של מחקר דומה במהותה – ואולי ההבדל היחיד הוא שהדגש על איכות הוראה והדרישה להוראה איכותית ומקרבת, כזו ש"רואה" אתכם ושמה אתכם במרכז החשיבה, ניתן בצורה בולטת הרבה יותר במכללות מאשר באוניברסיטה.
כמי שאוהבת את המכללה, את המקום כמו גם את האנשים, אני חושבת שסולידריות בין כולנו חשובה ומשמעותית. אז כל הבלאגן שאתם חווים, הוא במטרה לשפר את המצב של כולנו כאן. אני, ואתם ביחד, רוצים מרצים שיכולים להקדיש זמן וחשיבה גם למחקר וגם להוראה. מרצים שיכולים להישאר מעודכנים. להגיע/ ליזום ולהשתתף בכנסים, לכתוב מאמרים. להכין מערכי שיעור ולחשוב על דרכי הוראה – וללמד בצורה הטובה ביותר.
אז עד שהגורמים הרלוונטיים באוצר לא יתעוררו, השביתה של הסגל במינוי תימשך – ואנחנו, יתר המרצים והמתרגלים, נמשיך ונתמוך בהם ובמאבקם הצודק והראוי.
אני מתנצלת גם ברמה האישית וגם ברמה המכללתית על אי הנוחות שנגרמה ונגרמת לכם עדיין – אולם שמחה שבחרתי את מקום עבודתי כמקום עם אחריות הדדית, מקום שלאנשים אכפת האחד מהשני – ואם את זה נצליח ללמד אתכם כאן, אז הפסד של כולנו, ייצא שכרינו.